גיל 15, אחרי אחת מהגיחות המפחידות לתל אביב הרחוקה, חזרתי לכרמל המשמים והאפרורי - חוף המבטחים שלי - צלצלתי לחבריי הקרובים, והזעקתי אותם לביתי בדחיפות. על הפרק: שתי קסטות (קסטות קראו לזה, אז בתחילת שנות השמונים) של יריב אלטר, רונן הופמן, אייל דורון וקרני פוסטל. המוזיקה, כמו כל דבר בגיל הזה, הייתה חזקה ומשמעותית, מדהימה ומרגשת. עטיפות התקליטים והקסטות היו עבורנו, בני העשרה הנרגשים, מרכיב חשוב בהתכנסות המשותפת על השטיח בחדר - מדורת השבט ההורמונלית. מאוחר יותר הרסו הבנות את הכל.
אבל אם נחזור לאותו אחר צהריים סגרירי של ינואר 83, הייתה דממה ובאוויר הורגש בלא כל צל של ספק משהו שונה, אחר: זו היתה לנו הפעם הראשונה להיחשף לעבודת עיצוב של עטיפת אלבום שנעשתה בידיים של האמן עצמו. ההרגשה הייתה שממש נגענו ביוצר, ובדימיוננו צפנו רואים ואינם נראים בחדרו המעופש, עמוס בתקליטים, בגיטרות ובמגברים זולים, והתבוננו בו ובחבריו ישובים על שטיח מדובלל בין ערימות של מגזרות זירוקס, גוחנים בעמלנות, מדביקים, חותכים ומקפלים.. והכל מסתחרר ומתחבר - תרבות, חד פעמיות, מוזיקה ועיצוב, רוח ואמת טהורה, אמונה ומימוש, אנרכיה וסדר. המשמעת חוברת לאובססיה, היכולת והכישרון ליד המקרה, האסתטיקה לטינופת.
קשה להבין את המשמעות של כל זה היום. היום-יום שלנו מורכב מהורדות סדרתיות של אמ-פי-שלושים מאתרי שיתוף, בקצב שעולה על קצב הייצור. כמעצב, בא לי להכריז שמי שלא הדביק (נדבק), חתך (נחתך) תכנן (נכשל), לא יבין לעולם כזה שיושב בתוך הראש והנשמה. מעצב undo. בחיינו המקצועיים undo – באמת מקומו של האמיתי וטהור ישאף גם לשמוח וגם להתייסר על הטעות שאין חזור ממנה, שתתגלגל דרך החנויות ותגיע לידיו של מאזין בן עשרה. הרי הטעות והפספוס, הקימוט והלכלוך, הם הם מקורה של האבולוציה בעיצוב.
מי הם אלה שיקבלו את רצף השגיאות הנפלא הזה ויאמצו אותו לחיקם אם לא המעצבים, שהבינו, שכמו בוואבי-סאבי היפני - העיוות, חוסר הדיוק, תהליך ההתבלות והשחיקה, הם מצב בפני עצמו. מצב מושלם בחוסר שלמותו. עשה זאת בעצמך נולד במכוון כנגד הממסד, המערכת, המכונה, הריבוי, אך היום הוא כבר לא בהכרח נובע ממחסור בתקציב. תהליכי הייצור הפכו בשלושים השנים האחרונות לזולים, ואין ספק שהיום זול יותר ופשוט הרבה יותר להדפיס עטיפה לדיסק מאשר להכין אותה ידנית, אפילו בכמויות קטנות. אפשר להוסיף שאפילו האג‘נדה האנטי ממסדית, שליוותה את היוצרים שבחרו בדרך זו אי-אז בשנות השמונים, מרגישה ארכאית ומיותרת, בכל מה שקשור ב“יצירה עצמית” היום. לנפנף בדגלי מחאה תוך כדי יצירת אלבום זה כל כך.. איך לומר..
הרעיון של להכין עבודה בידיים נובע מצורך בייחודיות ובטביעת אצבע אינדיווידואלית, ולא ממניעים פוליטיים-חברתיים. במשך העשור האחרון הלייבל המוזיקלי האקספרימנטלי ‘תדר‘ (גל תושיה, דוד עובדיה ואני כמעצב) ייצר אלבומים שנעשו בצבע דפוס אחד, ושלוש חותמות גומי (גדולות!) בכל הוצאה והוצאה (טירחה רבה, מעט מכירות, הוצאות כבדות…). הסיבה הייתה אידיאולוגית-יצירתית ולא אידיאולוגית-פוליטית/חברתית. לייבלים אירופאים ואמריקאים אחרים, אף הם מחפשים את הכמויות הקטנות והמוצר הייחודי גם כשהם מארחים אמנים גדולים בתחומם (קולין עבור מורט-לאבאש וכיו“ב).
אין ספק שבשנים האחרונות יש עלייה ניכרת בביקוש ל“ייחודי” הזה. בתחומי האפנה למשל, מעמד הביניים מגיב ברכישה מאסיבית של “קאסטום מייד” לאי יכולתו לרכוש מוצרי יוקרה, ולסלידה מהמוצרים הזולים של היצרנים המאסיביים, כגון פוקס, קאסטרו, זארה ואייצ‘ אנד אם. התגובה החברתית הזו באה לידי ביטוי בכל תחום צריכה ותרבות אחר. בשקט, ללא צורך במנשרים ובהפגנות (ובאוהלים). אי אפשר יקר מדי! אי אפשר זול מדי! רוצים נגיש, סביר, ישיר ובעיקר ייחודי. רוצים בידול חברתי, יצירות ליודעי ח“ן, התכרבלות בתוככי השבט התרבותי. “עשה זאת בעצמך” או אולי “לעצמך” ולחברים ‘מביני העניין‘ שלך.
אבל אני חוזר אחורה בזמן כי אני מתערסל במקורות התרבותיים שלנו, ש“עשו בעצמם” מתוך אמונה יוקדת (ומחסור במזומנים). תקופות נאיביות ונהדרות שבהן מוריסיי שר שצריך לתלות את השדרן, כי המוזיקה שהוא אינו מפסיק לנגן, אינה אומרת לו, למורסיי ובני תרבותו, כלום, על החיים שלהם. די אקס אם, אחת שתים כזה, נושאי המגבעת, 3 חית, מעצ, ישראל, אור כשדים, שרמוטה מעופפת בהרים, דורלקס סדלקס, ישבו והדביקו, חתכו והדפיסו, ארזו ושידכו.. עשו ביד. אמרו לנו משהו על החיים שלנו.
™Jewboy Corp
מעצב ומרצה לעיצוב, תל-אביב
01/11/2011
http://jewboy.co.il/
פורמטולוגיה בהמלצות השבוע בערב רב:
http://erev-rav.com/archives/15343
wow, it’s such a nice surprise to see my package over here. it’s the TOTSTELLEN / EVAPORY – DRIFT styrofoam thingie, with a double mini-cd.